בהתנהגותו, בנימין נתניהו מזכיר את התנהגותה של גולדה מאיר ערב מלחמת יום הכיפורים לפני כמעט חמישים שנים. רק שלהבדיל מגולדה, בנימין נתניהו לא יוכל לטעון שלא ידע. להבדיל מגולדה, נתניהו לא יוכל לטעון שטובת המדינה עמדה לנגד עיניו.

בהתנהגותו, נתניהו מזכיר את התנהגותה של גולדה מאיר ערב מלחמת יום הכיפורים לפני כמעט 50 שנה. רק שלהבדיל מגולדה, נתניהו לא יוכל לטעון שלא ידע או שטובת המדינה עמדה לנגד עיניו

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בקיץ 1973 היו סימנים למכביר שהמדינות השכנות עומדות לתקוף את ישראל, אבל ראש הממשלה גולדה מאיר התעלמה. היועצים הסובייטים עם משפחותיהם עזבו את מצרים ואת סוריה אבל ראש הממשלה התעלמה. גם מספר אנשים – אם כי לא רבים ובדרגים זוטרים – התריעו מפני המתרגש לבוא. אך הממשלה, וגולדה בראשותה, בחרה שלא להקשיב. זחיחות הדעת, האופוריה, והאמונה בחוזקה של המדינה לעמוד בפני כל איום, סיכלו את האפשרות למנוע את אחד האסונות הגדולים שידעה המדינה.

גם היום ישנם סימנים למכביר שההפיכה המשטרית, שמוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו, תהרוס את הדמוקרטיה הישראלית ותביא אסון על המדינה. אבל נתניהו מתעלם וממשיך לטעון שהמהלכים האלה, לא זו בלבד שלא יהרסו את הדמוקרטיה הישראלית, הם אפילו יחזקו אותה.

שלא כמו ב-1973, היום בכירי השירות הציבורי בעבר ובהווה, האקדמיה, הכלכלה, הביטחון, הבריאות והחינוך, אנשי הגות ואמנות, רובם הגדול מזהירים בראש חוצות ומובילים מחאת המונים נגד המהלכים הרי האסון של הממשלה הנוכחית. גם מבחוץ, מנהיגי העולם, ובראשם שליחי נשיא ארצות הברית, מתריעים מפני האסון שמתקרב לבוא.

אבל נתניהו אוטם את אוזניו וחוזר על המנטרה שלא יקרה דבר. רק ביום שני, אמר ראש הממשלה במליאת הכנסת:

"לא תהיה פה דיקטטורה, לא קץ הדמוקרטיה, לא D9 על בית-המשפט, לא 'מדינת הלכה', לא פגיעה בלהט״בים, ולא כל שאר ההבלים – שאני לעולם לא אתן להם יד".

בעודו אומר את הדברים האלה המשיכה מכונת החקיקה הדורסנית שלו לפעול במלוא המרץ ולחוקק חוקים שיהפכו את המשטר בישראל למשטר אוטוריטרי שבו לא יהיה מי שיאזן את גחמותיה של הקואליציה השלטת.

הממשלה, וגולדה בראשותה, בחרה שלא להקשיב. זחיחות הדעת, האופוריה, והאמונה בחוזקה של המדינה לעמוד בפני כל איום, סיכלו את האפשרות למנוע את אחד האסונות הגדולים שידעה המדינה

היהירות והשחצנות של לפני חמישים שנה מנעו מגולדה מאיר לתת את המשקל הראוי לאזהרות, המעטות אמנם, מפני ההכנות למלחמה מצד מצרים וסוריה. "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר", אמרה גולדה ולא שעתה להצעותיו של נשיא מצרים אנואר סאדאת, באמצעות מזכיר המדינה האמריקאי וויליאם רוג'רס, לנסיגה מקו התעלה כדי לאפשר למצרים לפתוח אותה לשיט.

אז, מי שהיה בחוץ לארץ נענה לקריאת החרום של המדינה והגיע ברכבת אווירית להתגייס ולהילחם על המדינה.

אז, מדינות העולם, ובראשן ארצות הברית, עמדו לצדנו ושלחו ציוד הכרחי או הביעו את תמיכתן. אז, אחרי 2,656 הרוגים, 7,251 פצועים ו-294 חיילים שנפלו בשבי, הצליחה ישראל לקום מן האפר, לצמוח ולשגשג.

ואילו היום, ישראלים שואלים עצמם האם זו המדינה שבה ירצו לגדל את ילדיהם, לשלוח אותם לשרת בצבא. היום, מדינות העולם ובראשן ארצות הברית מביעות מורת רוח מפני צעדי הממשלה. והפעם, אם נתניהו יצליח לממש את תכניתו ולהרוס את הדמוקרטיה הישראלית, יהיה קשה הרבה יותר לשקם את ההריסות.

להצדקתה, טענה אז גולדה שהיא מעולם לא לבשה מדים, לא הבינה בענייני ביטחון והסתמכה על ה"גנרלים" שלה. גם אם ההצדקה הזו מתקבלת עבור גולדה (ספק רב) – נתניהו לא יוכל לומר לא ידעתי.

היהירות והשחצנות של לפני חמישים שנה מנעו מגולדה מאיר לתת את המשקל הראוי לאזהרות, המעטות אמנם, מפני ההכנות למלחמה מצד מצרים וסוריה. "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר", אמרה גולדה

הוא יודע. הוא מתגאה בכך שהוא יודע. הוא הפוליטיקאי הבכיר במדינה, הוא מכהן כראש ממשלה תקופה ארוכה יותר מכל ראש ממשלה שהיה לפניו והוא מבין בכלכלה, בביטחון, בחברה.

הוא יודע בדיוק מה המשמעות של משיכת הכספים מישראל, של הפגיעה הקשה במוניטין של המדינה כאומת הסטרטאפ שבה יש שלטון חוק וכדאי להשקיע בה. הוא יודע בדיוק מה כל אלה יעשו ליוקר המחיה בארץ ולרמת החיים של רוב הציבור הישראלי.

הוא יודע מה הסכנה בהצתת ההתנגדות הפלסטינית (הוא היה שם כבר ב-1996 ובהתלקחויות רבות מאז). הוא יודע מה המשמעות של אבדן הערכים המשותפים בחברה, הדבק הישראלי שידע לחולל כאן פלא אמיתי בין מדינות העולם. יודע ומתעלם. הכל מוכפף לאינטרס האישי שלו, למנוע את המשך משפטו וחלילה גם הליכתו לכלא.

סופה של גולדה שנאלצה לפרוש מתפקידה כראשת הממשלה, אחרי פרסום מסקנות ועדת החקירה בראשות נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט. אם יצליח נתניהו במזימתו, הפעם לא תהיה ועדת חקירה, שכן מאימתי משטרים אוטוריטריים מקימים ועדות חקירה כדי לחקור את מעשיהם הם?

גולדה לא ידעה, גולדה לא הבינה, גולדה – כמו רבים אחרים – היתה שבויה ב"קונספציה". מה יאמר נתניהו? לזכותה של גולדה, חייבים לומר, נגדה לא היו תלויים ועומדים שלושה כתבי אישום על שוחד, מרמה והפרת אמונים. טובת העם והמדינה עמדו לנגד עיניה. אבל היא טעתה, טעות איומה, באנשים שבחרה להקשיב להם ובהחלטות שקיבלה.

הוא יודע. הוא מתגאה בכך שהוא יודע. הוא הפוליטיקאי הבכיר במדינה, הוא מכהן כראש ממשלה תקופה ארוכה יותר מכל ראש ממשלה שהיה לפניו והוא מבין בכלכלה, בביטחון, בחברה

לעומתה, נתניהו מפר את ההסכם הבסיסי בין העם למדינתו ומשתף פעולה עם חברי הקואליציה שלו — שהאינטרסים שלהם עומדים בניגוד גמור לערכי היסוד של מדינת ישראל — לשינוי חד צדדי של שיטת המשטר וסיכון אמיתי לחוסנה החברתי, ביטחוני וכלכלי של מדינת ישראל. נתניהו מסכן את הדמוקרטיה במודע ולא מתוך שגיאה מקצועית. על כך לא יכולה להיות מחילה.

ד"ר חיים וייצמן הוא מנהל התחום הפוליטי ועמית מחקר במכון לחירות ואחריות, ומרצה לממשל, מנהל ומדיניות ציבורית בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן. הוא בעל ניסיון ארוך שנים במגזר הציבורי; בין שאר התפקידים אותם מילא: עוזר לח"כ שמעון פרס, יועץ מדיני לשר וח"כ לשעבר ד"ר יוסי ביילין ויועץ בכיר לשר הדתות.

ד"ר אמנון כוורי הוא ראש המכון לחירות ואחריות ומרצה בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.

היזהרו, ילדים, מעצי הבאובב – וגם מדיבורים חלולים על ממלכתיות.

כשקולות מתונים, מרכזיים ומפייסים למיניהם קוראים למחאה להתמתן ולחתור לפשרה שתשמור על אחדות העם, הם מטשטשים את מהות המחלוקת ואת תמונת המצב הנוכחית כפי שהיא.

כשקולות מתונים, מרכזיים ומפייסים למיניהם קוראים למחאה להתמתן ולחתור לפשרה שתשמור על אחדות העם, הם מטשטשים את מהות המחלוקת ואת תמונת המצב הנוכחית כפי שהיא

הנה כמה דברים בסיסיים שאסור לשכוח לגבי הקרב על הדמוקרטיה הישראלית:

1

הסכנה העומדת בפנינו אינה "שנאת חינם" ו"פילוג למחנות". זה הנרטיב שהקואליציה מעוניינת לקדם. רוב הציבור הישראלי מאוחד בהתנגדותו להפיכה המשטרית. ההפיכה המשטרית היא – ולא "המחלוקת" – זו שמאיימת לפרק את היסודות לקיום סולידרי לאומי ואזרחי משותף כאן על בסיס דמוקרטיה מתפקדת, שוויון אזרחי ומוסדות אוניברסליים. בקיצור, מה שבאמת עומד מאחורי המילה "ממלכתיות".

2

אין שום סימטריה בין הממשלה לבין המפגינים ואפילו אין "שני צדדים". יש ממשלה שיצאה במתקפת בליץ קטלנית במכוון לחיסול מהיר ככל הניתן של כל האיזונים והבלמים, מנגנוני פיזור הכוח והמוסדות האוניברסליים, ההופכים את ישראל לדמוקרטיה השייכת לעם, ושהנאשם העומד בראשה מסית לאלימות נגד מתנגדיו.

מנגד, יש חלקים נרחבים יותר ויותר בציבור הישראלי שמתקוממים נגד הכוונה הגלויה להפוך את ישראל לאוטוקרטיה אנטי-ליברלית ולמעשה, למדינה לא דמוקרטית.

הציבור אינו גוף שלטוני והוא אינו מי שאמור לנהל משא ומתן עם הממשלה. תפקידו הוא להיאבק בכל האמצעים הדמוקרטיים שעדיין עומדים לרשותו נגד הניסיון לקחת ממנו את האמצעים האלו.

הסכנה העומדת בפנינו אינה "שנאת חינם" ו"פילוג למחנות". זה הנרטיב של הקואליציה. רוב הציבור מאוחד בהתנגדותו להפיכה המשטרית, שהיא – ולא "המחלוקת" – זו שמאיימת בפירוק היסודות

3

על כן, פשרה פרגמטית מחויבת המציאות אינה דרך לשמור על "אחדות העם" גם במחיר של הסתפקות ב"חצי דמוקרטיה וחצי אוטוקרטיה". אבל היא כן מהלך אסטרטגי שיכול להיות הכרחי כדי להגן על הדמוקרטיה ולמנוע את ההפיכה המשטרית.

העמדה העקרונית של הציבור, והעמדה של האופוזיציה – שכן יכולה לנהל מול הממשלה הידברות מהסוג שהזכרתי קודם – צריכה להיות שרק פשרה שאינה כוללת את ריסוק עצמאות הרשות השופטת, את הכפפתה לרשות המבצעת ואת ביטול הביקורת השיפוטית על הכנסת (הנשלטת על ידי הממשלה בשיטה הקואליציונית הנהוגה בישראל), אלא תותיר על כנה את הפרדת הרשויות החיונית למדינה דמוקרטית, יכולה להילקח בחשבון.

4

אלא שממשלת נתניהו אינה מעוניינת בפשרה כזו, אלא גיבשה מראש ובמכוון מתווה קיצוני כל כך להפיכה משטרית, במטרה להבטיח במקביל מכל החזיתות את ריסוק עצמאות מערכת המשפט.

לפי ה"רפורמה" שלוין ורוטמן מקדמים בכל כוחם, שופטי בית המשפט העליון יהיו מינויים פוליטיים של הקואליציה ויוכלו לפסול חקיקה הנוגדת חוקי יסוד רק ברוב מוחלט – שלאור היותם מינויים פוליטיים של הקואליציה אין סיכוי שיתקיים. ואם בכל זאת באורח נס יצליח בית המשפט העליון לפסול חקיקה בלתי חוקתית – הקואליציה תוכל לבטל את החלטתו ברוב רגיל. זאת, לצד סירוס חלק ניכר מהכלים המשפטיים המאפשרים ביקורת שיפוטית על הממשלה (עילת הסבירות).

ממשלת נתניהו אינה מעוניינת בפשרה שתותיר את הפרדת הרשויות, אלא גיבשה מראש ובמכוון מתווה קיצוני כ"כ להפיכה משטרית, במטרה להבטיח במקביל מכל החזיתות את ריסוק עצמאות מערכת המשפט

5

כמעט כל אחד מהמהלכים האלו מבטיח כשלעצמו את הפרת האיזונים והבלמים בין הרשויות ואת הפיכת הרשות המבצעת לבעלת כוח בלתי מרוסן, שאין לו מקום במדינה דמוקרטית.

לכן ממשלת נתניהו אינה מעוניינת בהידברות, אלא כמס שפתיים ריק שאפילו לא מתאמץ באמת לשכנע איש, במקביל לדהירה להשלמת חקיקת ההפיכה המשטרית. היא אינה מוכנה לעצור את החקיקה ולהידבר באמת על פשרה שתהיה מקובלת על רוב העם, משום שמטרתה אינה להגיע לאיזון אלא להפר אותו באופן קיצוני.

6

במצב עניינים שכזה, מול קואליציה דורסנית המסרבת לפשרה הן ברובד המהותי (דאגה לכך שכל סעיף בנפרד ברפורמה מספיק כדי לרסק את עצמאות הרשות השופטת לחלוטין) והן ברובד הפוליטי (אינה מוכנה לדחות את החקיקה ולשנותה כך שתיעשה בהידברות ובהסכמה ציבורית רחבה) – להג הפיוס, ההידברות והאחדות בעם של שוחרי טוב מקצועיים הנושאים את נס הממלכתיות – נראה כמו קריקטורה של הניתוק, ההתבטלות העצמית, הרפיסות הפוליטית והחולשה הרעיונית שהותירו את השלטון והכוח הממשיים לימין הקדם-פשיסטי שבא עלינו לרעה.

7

בניגוד לשיח ההזוי בניתוקו מהמציאות של תנועת "דרור ישראל", שתיזכר לדיראון עולם כמי שביזתה עד עפר את המורשת הנשגבת של הציונות הסוציאליסטית שאמורה הייתה להמשיך את דרכה, ושל אנשי "צו פיוס" ומפלגות מרכז כאלה ואחרים, יש לומר בבירור – ממלכתיות אינה התבטלות פחדנית וחנפנית בפני ממשלה שהכריזה מלחמה נגד אזרחיה. בפני ממשלה שמנסה נואשות להעמיד פנים שהיא מובילה את מהלכיה במסגרת כללי המשחק הדמוקרטיים והסולידריות הלאומית, תוך עצימת עיניים לכך שאת שני אלו בדיוק היא חותרת לפורר.

ממלכתיות היא מה שדוד בן-גוריון היה מוכן לנקוט בצעדים מרחיקי לכת ולא מפייסים כלל כדי להגן עליו – היכולת של אזרחי המדינה להתלכד סביב זהות לאומית משותפת הנשענת על תחושת שייכות למדינה ולמוסדותיה ושותפות אוניברסלית ושוויונית בניהול המרחב הציבורי.

ממשלת נתניהו אינה מעוניינת בהידברות, אלא כמס שפתיים ריק שאפילו לא מתאמץ לשכנע, במקביל לדהירה להשלמת חקיקת ההפיכה המשטרית. היא אינה מוכנה לעצור את החקיקה ולהידבר באמת על פשרה

כשכל אלו עומדים תחת המתקפה הקשה ביותר בתולדות המדינה, הדבר הממלכתי לעשות אינו לשכך, להכחיש ולעצום עיניים לגודל הסכנה. הדבר הממלכתי היחיד לעשות הוא להילחם.

ניר רייזלר הוא עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. היה ממקימי עמותת "70 פנים לציונות" ועורך "אשמורת שלישית - כתב עת ציוני עכשווי".