הספרייה הלאומית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק בספרייה הלאומית של ישראל. אם התכוונתם לספרייה לאומית של מדינה אחרת, ראו רשימת ספריות לאומיות.
הספרייה הלאומית
National Library IL.png
בניין הספרייה הלאומית בגבעת רם
בניין הספרייה הלאומית בגבעת רם
מיקום קמפוס האוניברסיטה העברית, גבעת רם, ירושלים, ישראל
סוג ספרייה לאומית ואקדמית
ספריית הפקדה פרסומים היוצאים לאור בישראל, פרסומי האו"ם, פרסומי האיחוד האירופי
תאריך ייסוד 1892
גודל האוסף למעלה מ-6 מיליון פריטים
תקציב כ-100 מיליון ש"ח
מנהל מנהל כללי: אורן וינברג
רקטור: שי ניצן
מספר מועסקים 300
קואורדינטות 31°46′34″N 35°11′49″E / 31.776166666667°N 35.196805555556°E / 31.776166666667; 35.196805555556 
https://www.nli.org.il

הספרייה הלאומית של ישראל (בעבר "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי") היא הגוף הלאומי מטעם מדינת ישראל המופקד על שמירת האוצרות המודפסים של מדינת ישראל ושל תרבות העם היהודי. הספרייה שוכנת בירושלים, בירת ישראל, ורשומים בה מעל לחמישה מיליון פריטי דפוס וארכיון. הספרייה שוקדת על שמירת עותקים מכל ספר המודפס באופן מסחרי במדינת ישראל. בנוסף, היא אוספת יצירות הקשורות למדינת ישראל, ליהדות ולמזרח התיכון, ובהן ספרים, כתבי עת, מפות, כתבי יד, יצירות אודיו וחומרי אפמרה.

ניהול הספרייה, שנוסדה ב-1892 על ידי ארגון בני ברית, היה נתון שנים רבות בידי האוניברסיטה העברית כנאמן, ולא בידי גוף ציבורי לאומי. בעקבות קבלת "חוק הספרייה הלאומית"[1], הוגדרה הספרייה באופן רשמי כ"ספרייה לאומית" (עד קבלת החוק היא הייתה ספרייה לאומית רק דה פקטו). ב-23 ביולי 2008 שינתה הספרייה הלאומית את מעמדה לחברה לתועלת הציבור. בשלב ראשון הייתה חברה-בת של האוניברסיטה העברית והחל מ-1 בינואר 2011 היא נמצאת בבעלות משותפת של מדינת ישראל והאוניברסיטה העברית.

ייעודה ותפקידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרייה הלאומית אוספת כל מידע כתוב שיצא לאור בישראל וספרים נוספים שהספרייה רוכשת או מקבלת מתרומות. על פי "חוק הספרים" (ה'תשס"א - 2000) חייב כל מי שמוציא ספר, כתב עת, עבודה מחקרית, תקליט, סרט או כל פרסום אחר בחמישים עותקים ומעלה, לשלוח שני עותקים לספרייה הלאומית. חובה חוקית זו הייתה בעיקרה בתוקף ע"פ פקודת העיתונות כבר בתקופת המנדט הבריטי.

יעודה העיקרי של הספרייה הלאומית הוא איסוף, שימור, טיפוח והנחלה של אוצרות ידע, מורשת ותרבות בכלל, ובמיוחד כאלו שיש להם זיקה לעם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל. לייעוד זה שלושה מרכיבים:

"קול קורא" להקמת ספרייה לאומית בירושלים, פורסם בעיתון החבצלת, שנה שנייה, גיליון 16, 26 בינואר 1872, עמוד 125, על ידי הרב יהושע העשיל לוין מווילנה
  • לשמש כספרייה הלאומית של העם היהודי, ובמסגרת זאת להיות אחראית, בין היתר, לאיסוף כל החומר המודפס ביודאיקה והבראיקה (ספרים באותיות עבריות), לפרסום מפתח של מאמרים במדעי היהדות ולשימוש כמוקד להנחלת מורשת התרבות היהודית והישראלית.
  • לשמש כספרייה הלאומית של מדינת ישראל על כל מגזרי אוכלוסייתה, ובמסגרת זו להיות אחראית לאיסוף כל החומר הנדפס בישראל, בלי קשר לצורתו או לנושאו.
  • לשמש כספריית המחקר המרכזית של העם היהודי בעולם ובישראל, כולל של האוניברסיטה העברית, מוסדות נוספים להשכלה גבוהה ומוסדות מחקר אחרים. תחומי המחקר הם במדעי הרוח, בדגש על מדעי היהדות, תרבויות המזרח התיכון, אסיה-אפריקה והאסלאם.

תפקידי הספרייה הלאומית לפי החוק כוללים:

  1. איסוף ושימור - לאסוף, לשמר ולטפח את אוצרות הידע, המורשת והתרבות.
  2. נגישות לציבור - לאפשר לציבור, בישראל ומחוצה לה, נגישות הולמת וסבירה לאוספי הספרייה.
  3. ספריית מחקר - לשמש ספריית מחקר מרכזית בישראל בתחומי מומחיותה, ולשמש ספריית המחקר של האוניברסיטה העברית בירושלים.
  4. תצוגה - להציג בפני הציבור תצוגות קבועות ומתחלפות של אוספים, לרבות אוספים מושאלים.
  5. חינוך ותרבות - לקיים פעילות תרבותית, ספרותית וחינוכית המיועדת לציבור לרבות ציבור התלמידים במוסדות החינוך.
  6. ייעוץ – להעניק ייעוץ מקצועי בתחומי מומחיותה למוסדות להשכלה גבוהה, הספריות הציבוריות בישראל וספריות של קהילות יהודיות מחוץ לישראל.
  7. קשרים וחילופי מידע - לקיים קשר מקצועי עם ספריות לאומיות, ספריות ציבוריות, ארכיונים ומוסדות תרבות וחינוך, במדינות אחרות.

לספרייה הלאומית הוענקו ב"חוק הספרייה הלאומית" מספר זכויות שימור הגוברים על כללי זכויות היוצרים הרגילים של המחברים:

  1. עשיית שני עותקים של יצירה, שחוק הספרים חל עליה, ועותקיה לא נמסרו לספרייה הלאומית מכל סיבה שהיא.
  2. החלפת עותק של יצירה, שהיה בידי הספרייה הלאומית לאחר שנמסר לפי חוק הספרים, ואבד, הושמד, או נעשה בלתי ראוי לשימוש.
  3. העתקה לצורכי שימור, בכל דרך שהיא, של יצירה שעותק ממנה נמצא בידי הספרייה הלאומית או שלספרייה יש גישה אליה.
  4. העתקה לצורכי שימור של אתרי אינטרנט או של יצירות המצויות בהם.

חזון ורקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יהושע העשיל לוין מווילנה (נפטר 1883), קרא לראשונה (בשנת 1872) להקמת ספרייה לאומית בירושלים.

קריאות להקמת ספרייה לאומית בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולות הקוראים להקמתה של ספרייה לאומית יהודית נשמעו לראשונה ב-1872, אז פרסם בכתב-העת חבצלת הרב יהושע העשיל לוין מווילנה[2] קול קורא להקמת ספרייה שמטרתה "לאסוף שמה כל ספרי עמנו, אחת מהנה לא נעדרה"[3]. אם כי האופי של הספרייה אותו ביקש להקים היה דתי, ובהערה לקול הקורא מובהר כי הספרייה תעמוד "תחת השגחת הרבנים הצדיקים [...] לבל יבואו שמה חלילה ספרים מאלה אשר לבבם פונה היום להטות עקלקלות [...]".

את קול הקורא חתם עורך החבצלת בהצטרפות לקריאה, וכי "כבר העיר על זה אחד מסופרינו הכי נכבדים בגליונות הקודמים"[4]. ובגיליון שלאחר מכן, בעמוד הראשון, התפרסמה הודעתו של הראשון לציון, רבה של ארץ ישראל באותה התקופה, אברהם אשכנזי, אשר גיבה את היוזמה, והתנדב לשמש כמשגיח על "הבית הרם הזה לבל יבוא בו ספרי המטים עקלקלותם [...]"[5].

בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי

בירושלים פעלה באותה העת חברת "תפארת ירושלים", אגודה יהודית ירושלמית שעסקה בעזרה הדדית, ושמה לה למטרה בין היתר להפיץ תרבות והשכלה בקרב תושבי ירושלים היהודים. החברה נוסדה בשנת 1873 על ידי ישראל דוב פרומקין עורך החבצלת, אברהם משה לונץ, חיים פרס, אברהם זוסמן ומיכל הכהן, ובי"ד בטבת תרל"ה (1875), פתחה החברה את שעריו של "בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי". בפתיחת הספרייה צוין ה"קול הקורא" של יהושע לוין שקרא לראשונה לפתיחת ספרייה לאומית בירושלים, וצוינה תמיכתו של הרב הראשי של ארץ ישראל - אברהם אשכנזי[6].

ספרייה זו הייתה למעשה "ספריית חברים", מעין ספרייה ציבורית. והיא עסקה גם בפעולות תרבות, כך הוטל על חבריה למשל להתכנס כל יום לשיעור לימוד בתלמוד, תנ"ך ודקדוק בבית הספרייה. עדכונים בנוגע לספרייה התפרסמו בקביעות בעיתון החבצלת, אשר עורכו היה בין מקימיה[7]. הספרייה, שהחזיקה לא רק ספרות תורנית אלא גם ספרות לא תורנית, כמו את ספריו של יוסף בן מתתיהו ואת ספרי הרמח"ל שהיו שנויים במחלוקת בקרב בני היישוב הישן, היוותה סלע מחלוקת עז בפולמוס ההשכלה שנסוב בירושלים של היישוב הישן[8], בעקבות המחלוקת הוטל איסור באייר תרל"ה על ידי בית הדין הרבני לבקר בספרייה, ואף להימצא בחברתם של מייסדי הספרייה. איסור זה ידוע בשם גחלי אש. בין הרבנים החתומים האיסור: רבי שמואל סלנט, הרב נפתלי הרץ הוטנער, הרב מאיר אוירבך ואחרים. האיסור חודש פעמיים: בי"ז בתמוז ה'תרס"ד (30 ביוני 1904) ובכ"ז בניסן ה'תרפ"ז (29 באפריל 1927). איסור זה נודע מאוחר יותר כחרם על הספרייה הלאומית אף על פי שלא נקרא כך על ידי מפרסמיו[9]. ולאחר פחות משנתיים נסגרה הספרייה[10][11].

ניסיון משמעותי נוסף נעשה בראשותו של אליעזר בן-יהודה, שהקים ב-1884 את "בית אוצר ספרי ישראל" (ולאחר מכן - "בית הספרים לבני ישראל"), שהתקיים למשך עשור עד שמוזג לתוך "מדרש אברבנאל", גם ספרייה זו לא נחלה הצלחה מרובה וסבלה ממחסור כספי ומזיקי הפולמוס שעדיין שרר בירושלים[12][13]. בשנת 1894, הועבר אוסף הספרייה, שכלל 1,031 ספרים ל"מדרש אברבנאל"[14].

בית הספרים מדרש אברבנאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוגו של בית מדרש אברבנאל על נייר המכתבים הרשמי של הספרייה
בית עמיאל, בסמוך לחצר סרגיי
ספריית בני ברית, בשכונת החבשים בירושלים. בניין זה שימש את הספרייה הלאומית באחד מגלגוליה הראשונים

הספרייה נוסדה ב-15 ביולי 1892 בירושלים על ידי לשכת ירושלים של ארגון בני ברית שקרא את שמה, לפי הצעתו של מרדכי אדלמן "בית הספרים מדרש[15] אברבנאל", על שם יצחק אברבנאל, מגדולי היהודים שגורשו מספרד, בדיוק 400 שנה קודם לכן[16] בין יוזמי הספרייה נמנו ד"ר זאב וילהלם הרצברג, אפרים כהן-רייס, ר' חיים הירשנזון, ר' אברהם משה לונץ, דוד ילין, יוסף מיוחס וזאב יעבץ. "לספרן מנו את מר אהרן כהן, ששמש בכהונה זו לבדו עד שנת תר"פ"[17].

בשנת ה'תרנ"ג, עם עלייתו לירושלים, התמנה יחיאל מיכל פינס לחבר בהנהלת הספרייה עד לפטירתו ב-1913. פינס היה פעיל במיוחד מבחינה רוחנית-ספרותית כשאפרים כהן היה פעיל מבחינה ארגונית-כספית[18]. פינס סבר שהספרייה מיועדת לספרים "ברוח העם ותורתו", ובכלל זה ספרים תורניים וספרי היסטוריה, לשון ומדע, אך אין בה מקום לספרות יפה. מדיניות זאת הביאה עליו ביקורת מצד אליעזר בן יהודה, יעקב רבינוביץ ואחרים אשר דרשו להוציא את הספרייה מידי ארגון בני ברית[19]. ביזמתו של ילין, החלו להיערך הרצאות מזדמנות ושיעורים קבועים לציבור הרחב באולם הקריאה של הספרייה; בין השיעורים שניתנו בשבתות היה שיעור של פינס בספר הכוזרי ושיעור של דוד ילין על תולדות שירת ספרד[20].

בתחילת ימיה של הספרייה, שכנו כל הספרים בשני ארונות קטנים בביתו של לואיס אונגר, אולם עם גידולה של הספרייה, בשנת 1894, נשכר עבור הספרייה מבנה קטן[21] ליד שכונת אבן ישראל, שם התאפשרה גם פתיחתו של אולם קריאה. באותה השנה, ביזמתו של יהושע סירקין, הוחלט רשמית על יסודה של ספרייה לאומית, על בסיס מדרש אברבנאל שהייתה רק ספרייה ירושלמית[22]. בעקבות זאת, אף אוחדה ספרייתו של בן-יהודה לתוך מדרש אברבנאל, ויצא קול קורא למשלוח ספרים וכסף.

למרות הקריאות הנרגשות ליהודי הגולה, התפתחה הספרייה לאיטה, וכללה אלפים בודדים של ספרים, אולם התמונה השתנתה מן הקצה אל הקצה בעקבות פעילותו הענפה של יוסף חזנוביץ, ששלח מן הגולה, החל מ-1895 ועד מותו ב-1919, כעשרים אלף ספרים וכתבי עת להעשרת הספרייה, בלא שזכה לראותה בעצמו. משלוח הספרים הראשון, שהכיל 8,800 ספרי עברית וחמש מאות ספרי לועזית הגיע לירושלים בשלהי 1895 וערר התרגשות רבה[23]. קליטתו וקטלוגו של אוסף חזנוביץ היווה בעיני מייסדי בית הספרים נקודת מפנה, ובדו"ח משנת 1910 כתבו: "ובכן נשתכלל ונתיסד הבית הזה, ויפשוט מעליו את תכונת בית מקרא לצעירים אשר הייתה לו בראשונה, וילבש לבוש חכמים כי לא בית מקרא יאמר לו עוד כי אם בית מדרש לדורשי תושיה וחוקרי דעת"[24]. בעקבות זאת שונה רשמית שמה של הספרייה ל"בית הספרים הכללי לבני ישראל בירושלם מדרש אברבנאל וגנזי יוסף"[25].

עם גידולה של הספרייה, החלו מנהליה לתור אחרי בניין רחב ידיים יותר וחסין יותר מפני דליקות, אותו מצאו בבית עמיאל שבסמוך למגרש הרוסים[26], ולשם עברה הספרייה בחודש סיון תרנ"ו[27]. אולם למניעת מצב זה, בו הם תלויים בחסדי בעל הבית ונאלצים מפעם לפעם לטלטל את כל אוספי הספרייה לבית חדש, פעלו למען בניין קבע לספרייה. איסוף הכסף התחיל בשנת 1894, ובשנת 1899 קנו מנהלי הספרייה בהקפה מגרש סמוך לרחוב החבשים. טקס הנחת אבן הפינה נערך בשנה שלאחר מכן[28]. הבניין נועד להיות אדיר-ממדים, אולם הכסף הספיק לבנות רק אגף אחד מתוך התכנון. בשנת 1902 נחנך בניין ספריית בני ברית שנודע גם בשם "בית נאמן", ובסיוע קרן משה מונטיפיורי סילקו את חובם לבעל הקרקע[29].

תחת הנהלת ההסתדרות הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

אוצר בית הספרים המשיך לגדול, ובדו"ח שהוציא ועד בית הספרים בשנת 1910, נמנו באוספי הספרייה 32,151 ספרים[30]. במקביל, נעשו ניסיונות להעביר את הבעלות על הספרייה מידי אגודה פרטית לידיים ציבוריות. בשנת 1905, בקונגרס הציוני ה-7, קרא היינריך לווה לטיפוחה של ספרייה לאומית תחת חסות המוסדות הלאומיים[31]. המשא ומתן בין ועד בית הספרים לבין הקרן הקיימת לישראל התמשך, ולאחר שנקטע בעת מלחמת העולם הראשונה, הובא לידי גמר בשנת 1918, כשבית הספרים הועבר למשך שנה לידי ועדה משותפת של המשרד הארצישראלי ואגודת בני ברית. בסוף אותה שנה, הועבר בית הספרים לרשות ההסתדרות הציונית[32].

הספרייה נמסרה להנהלתו של שמואל הוגו ברגמן, שצבר ניסיון עשיר בספריית אוניברסיטת קארל בפראג. ברגמן מצא בבואו ספרייה קטנה הניצבת מול מכלול של בעיות - אלפי ספרים בלתי מקוטלגים, מאות ספרים שהושאלו ולא חזרו, חוסרים אדירים בספרות ליבה, תקציב זעום ומחסור בספרנים מקצועיים. במהלך שנת תרפ"א קוטלגו רוב הספרים "חוץ ממספר לא גדול ביותר של ספרים בלתי חשובים ומחוסרי ערך" וסודרו בכרטסות לפי מחברים ולפי נושאים. כמות העבודה הנדרשת הייתה מעל ליכולתם של עובדי הספרייה, והם נעזרו במתנדבים רבים[33].

מספר הספרים של הספרייה הלך וגדל, וברחבי העולם הוקמו כמה וכמה אגודות של "ידידי בית הספרים" שקיבצו למען הספרייה הן כסף והן ספרים נוספים. מקור נוסף לתרומות היו האגודות למען האוניברסיטה העברית, שבין השאר שלחו ספרים לטובת ספריית האוניברסיטה - ספרים שהועברו לספרייה הלאומית[33]. מצידה, הספרייה עשתה כל שביכולתה כדי לעודד עוד ועוד תרומות שכאלה.

בסוף שנת תרפ"א (1921) דיווח ברגמן על 1,300 מנויים לספרייה ומעל מאה מבקרים ביום, שהרבה מהם באו לעיין באוסף העיתונות[33]. באוקטובר 1923, נפתחה מחלקה רפואית של הספרייה, ששכנה בבניין מכון פסטור[34]. בשנת 1924 עברה הספרייה מסידור של הספרים לפי מקצועות כלליים, לסידור פרטני, ולצורך כך אימצה את שיטת דיואי, אולם עד מהרה התברר ששיטה זו איננה מפורטת דיה כשהדבר מגיע למדעי היהדות, ולכן יצר גרשם שלום, שהיה אחראי על מחלקת ספרי היהדות, מיון מיוחד בשם "סדר המקצועות במדעי היהדות" (שיטת שלום)[35].

במקביל לפרסום של הרבעון קריית ספר, בו הופיעו הספרים העבריים החדשים בספרייה, פורסמו סקירות וביקורות עליהם בעיתונות היומית[36], מתוך רצון לעודד משלוח של ספרים לספרייה[37]. נתונים סטטיסטיים על כמויות הספרים ועל הקוראים התפרסמו גם הם בעיתונות התקופה[38].

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (בית וולפסון) באוניברסיטה העברית על הר הצופים לפני מלחמת העצמאות
בול "האוניברסיטה העברית בירושלים" עליו ציור בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי על הר הצופים

בשנת פתיחתה של האוניברסיטה העברית, ב-1925, נמסרו אוצרות בית הספרים לאוניברסיטה העברית ושמו הוסב רשמית ל"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי". ב-15 באפריל 1930 נחנך בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (בית דוד וולפסון) בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים[39].

בימי מלחמת העצמאות, עם ניתוק הדרך אל הר הצופים, נותק גם קמפוס האוניברסיטה העברית והספרייה הלאומית שבו, מהעיר ירושלים. חלק מאוצר הספרייה אז הושחת עקב פגעי המלחמה. האוניברסיטה העברית הוקמה מחדש בבניינים שונים בירושלים, ובין השאר במתחם קולג' טרה סנטה וספריית בית הכנסת ישורון ברחביה, שם היה משכנו של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי לאחר המלחמה. עם חתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עלו שיירות להר הצופים פעם בשבועיים. השיירות נועדו לחילוף של כוחות משטרה ששמרו על ההר המכותר והמבודד שנשאר בריבונות ישראלית. עם ירידת השיירות לירושלים הם הביאו איתם בין היתר את אוצרות בית הספרים הלאומי שנשארו בהר הצופים לירושלים. אפשר להניח שכמה ספרנים גויסו אז למשטרת ישראל. מקור חשוב לשיקומה של הספרייה שימשו גם אוצרות הספרים, שהובאו לארץ מעזבונה של יהדות אירופה שנשמדה בשואה. הספרים הגיעו בעיקר מאזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה. בנוסף נאספו כתבי יד יהודיים מעולי תימן, ועשרות-אלפי ספרים בבעלות פלסטינית שנאספו מבתים נטושים אחרי המלחמה, כולם הפכו לחלק מאוספי הספרייה[40].

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הוחל בהקמתו של קמפוס חדש לאוניברסיטה העברית בגבעת-רם, ובשנת 1960 עברה הספרייה למשכנה הנוכחי שם (בניין ליידי דייוויס) בסמוך אל בית הספר לספרנות, מידע וארכיונאות שהיה קיים בעבר בסמוך אליו.

במאי 1966 ביקר בירושלים קנצלר גרמניה קונראד אדנאואר, ביקור טעון שלווה בהפגנות רבות. מארחו של אדנאואר מטעם האוניברסיטה העברית, דוד עמירן, ביקש ממנהל הספרייה באותה עת, קורט דוד וורמן, לארח את הקנצלר בספרייה. וורמן הסכים רק בתנאי שהאוניברסיטה תעמיד את כל כספי השילומים מגרמניה לרכישת כתבי יד יהודיים. הכסף איפשר בין השאר מימון רכישת כתבי יד במכירות פומביות.

במרץ 1969 התפוצץ מטען חבלה במזנון של הספרייה[41].

קשיים כלכליים והקפאת פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף המאה ה-20 סבלה הספרייה מקשיים תקציביים משמעותיים, אשר נבעו, בין השאר, מהיותה תחת חסות האוניברסיטה וללא מעמד עצמאי. קשיי מימון אלה, כפי שמדווח מבקר המדינה, גרמו לליקויים בתפקוד הספרייה בתחומי השגת, אחסון וקטלוג הספרים[42].

ב-1997 מונתה "ועדת בדיקה בינלאומית לבחינת מצב בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי"[43], ובעקבותיה ב-2002 ועדה בראשות פרופ' יצחק זמיר ("הוועדה לשינוי מעמד הספרייה הלאומית") אשר הגישה את מסקנותיה ב-2004[44]. הוועדה המליצה להפוך את הספרייה לחברה לתועלת הציבור בבעלות של המדינה (50%), האוניברסיטה העברית (25%) וגופים נוספים, להקצות לה תקציב ייחודי ולתכנן מבנה חדש המתאים לצרכים הנוכחיים של הספרייה. בחלק מהוועדות כיהן דוד בלומברג, שלימים התמנה ליו"ר דירקטוריון הספרייה.

"חלונות ארדון" בבניין הספרייה הלאומית בגבעת רם

למרות מסקנותיהן החמורות של הוועדות לא חל שיפור בתפקוד המוסד בנושא העיקרי עליו הוא מופקד: שימור אוצרות הידע, המורשת והתרבות. רק בעקבות תביעה משפטית שהוגשה נגד הספרייה על ידי תורם אוסף בגין כשלים ומחדלים שהתגלו לו, הותר לראשונה למומחה חיצוני לבדוק בפועל את מצב שימורו של אוסף ולדווח לבית המשפט על ממצאיו. המומחה קבע כי "סטנדרט השמירה והטיפול באוסף הוא בינוני עד נמוך ומתחייב מכאן שיש לתקן את הטעון תיקון ושיפור הליקויים כמתחייב מארכיון הפועל בסטנדרט מקצועי".

לאחר כשנה בה פעלה הספרייה על פי מתווה בית המשפט בפיקוח המומחה, ציין המומחה כי "...רבה המלאכה בצדה של הנתבעת להשלים ולהעלות את רמת השימור אך נעשתה עבודה טובה ומקצועית וזו מעמידה את הספרייה הלאומית בנתיב חדש שיצעיד אותה בבטחה אל עתיד טוב יותר". בית המשפט ציין כי "...פתרון הסכסוך בתיק זה תרם לשיפור כללי של רמת השרות הניתן בבית הספרים ואיכות תהליכי העבודה במקום, לצד מענה לשימור האוסף"[45]. בעקבות המשפט, הושקעו מאמצים רבים בשיפור ארגון, אחזקה ושימור האוספים.

בינואר 2017, רכשה הספרייה הלאומית את האוסף הפרטי של ספריית קרן ולמדונה, האוסף העשיר ביותר של ספרים וכתבי יד עבריים. האוסף נרכש במכירה פרטית בבית המכירות סותבי'ס בניו יורק, תמורת סכום שהוערך בכ-40 מיליון דולר, בתרומת הנדבנים דוד וימימה יסלזון[46].

בשנת 2020, על רקע מגפת הקורונה בישראל, נקלעה הספרייה הלאומית לקשיים בהיעדר תקציב המדינה, וכתוצאה מכך נאלצה הספרייה להודיע על השבתת פעילותה באופן זמני ובמשך חודש אוגוסט 2020 יצאו כ־300 עובדי הספרייה לחופשה ללא תשלום[47][48] שלאחריה חזרו לעבודה סדירה.

חוק הספרייה הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 בנובמבר 2007 הועבר בפה אחד במליאת הכנסת "חוק הספרייה הלאומית". לפי החוק הספרייה תוגדר כחברה לתועלת הציבור בבעלות המדינה (50%), האוניברסיטה העברית (25%) וגופים נוספים שייקבעו. לחברה תמונה מועצה בת 14 חברים בראשות נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ודירקטוריון בן 11–15 חברים. חוק הספרייה הלאומית נכנס לתוקף ב-1 בינואר 2008, המעבר למעמד חברה לתועלת הציבור, לפי החוק, נקבע לחצי שנה לאחר כניסת החוק לתוקף. ב-23 ביולי בשנת 2008, כינס נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' מנחם מגידור, במעמדו כיו"ר האספה הכללית של הספרייה הלאומית, את דירקטוריון הספרייה הלאומית והכריז רשמית על הפעלת הספרייה הלאומית כחברה לתועלת הציבור.

בתקופת המעבר נוהלה הספרייה כחברה בת בבעלות מלאה של האוניברסיטה העברית. אנשי הספרייה בשיתוף עם אנשי יד הנדיב חיברו ופרסמו במהלך שנת 2010 תוכנית אב אסטרטגית כבסיס להפעלת הספרייה בעתיד ולהקמת משכן חדש שייבנה באמצעות תרומה של "יד הנדיב", בעלות של כחצי מיליארד ש"ח[49]. בתקופה זו בוצעו שינויים רבים בספרייה, ביניהם גיוס כוח אדם נוסף.

ב-21 בפברואר 2010 התקבלה החלטת ממשלה שבה הוחלט לתמוך ולקדם את "מיזם התחדשות הספרייה הלאומית של ישראל", הוקצה מגרש לבניין הספרייה החדש בקריית הלאום (קריית הממשלה), וניתנה הנחיה לקדם קבלת היתרי בנייה על פי תוכנית בניין עיר נקודתית[50]. המשכן החדש היה צפוי להיחנך ב-26 ביולי 2016[51], אך השלמתו נדחתה לשנת 2019[52].

כספרייה לאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בינואר 2011 הסתיים שלב המעבר והבעלות על הספרייה עברה לידי המדינה (50% מהמניות) והאוניברסיטה העברית (25%). שאר המניות לא הוקצו בשלב הראשון. באותו חודש הוקמה "החברה לבניין הספרייה הלאומית בע"מ (חל"צ)" שמטרתה "להקים בעבור חברת הספרייה הלאומית בע"מ (חל"צ), בניין או בניינים חדשים כפי שיוסכם עימה על מערכותיהם וציודם, שיאפשרו לה להגשים את מטרותיה ולמלא את תפקידיה, ולמסרם לחברת הספרייה."[53].

ב-27 במרץ 2011 נחתמה בירושלים "אמנת הספרייה הלאומית" על ידי נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו ונכבדים אחרים. האמנה, שנכתבה בידי פרופ' אביעד הכהן וד"ר ורדית טוקטלי, מתארת את תפקידי הספרייה, חזונה ומטרותיה, ואת תהליך ההתחדשות שלה.

באוגוסט 2017 פתחה הספרייה באתר האינטרנט שלה את המדור "כתיב"[54], שבו מוצגים עותקים סרוקים של כתבי יד העבריים מרחבי תבל. עד לפתיחת האתר נסרקו כ–45 אלף כתבי יד[55].

מחלקות ואוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוספי הספרייה העיקריים מתחלקים לארבעה: אוסף יהדות, אוסף ישראל, אוסף אסלאם ומזרח התיכון ואוסף מדעי הרוח הכלליים.

אוסף היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימיו של אוסף היהדות כימיה של הספרייה, כאשר כבר מראשיתה, מטרה עיקרית של הספרייה הייתה "ליצור בית ספרים לאומי שיכלול כל מה שנוצר בשדה הספרות על ידי יהודים בכל הלשונות, וגם את הספרות על אדות היהודים אף אם נכתבה על ידי לא יהודים"[56]. האוסף מכיל פרסומים במדעי היהדות, תולדות עם ישראל וספרות יפה בשפות יהודיות[57]. אולם הקריאה למדעי היהדות, המשותף גם לאוסף ישראל, מכיל כ-32,000 ספרים, כתבי עת ומיקרופילמים[58]. כ-35,000 ספרים נוספים נגישים בספריית גרשם שלום, המבוססת על ספרייתו הפרטית, שנתרמה לספרייה, ומהווה את ספריית הקבלה החשובה בעולם[59].

חלק חשוב באוסף הוא מחלקת הספרים הנדירים, הכוללת את מרבית דפוסי הערש העבריים הידועים, כתבי יד יחידאיים, אוסף דברי דפוס שהודפסו באות עברית בשפות שונות (ערבית, יידיש, לדינו, פרסית, טטרית ועוד) וכן ספרים המכילים הערות בכתב ידם של אישים חשובים, בעלי הספרים בעבר. האוסף כולל גם כתבי עת יהודיים בשפות שונות, החל מהמאה ה-19, ובהם עיתונים וכתבי עת מדעיים ופופולריים. לחלקים מהאוסף מבוצעת דיגיטציה, והוא זמין באתר עיתונות יהודית היסטורית[60].

מחלקה ייחודית של הספרייה היא מדור רמב"י - רשימת מאמרים במדעי יהדות, המחלקה עמלה על הכנת מפתח מוער ומסווג של עשרות אלפי מאמרים בנושאים יהודיים וישראליים. רמב"י ממפתח מאמרים בשפות רבות ושונות שפורסמו בכתבי עת וספרי מאמרים מגוונים. המפתח זמין בחינם באינטרנט.

אוספים מיוחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבניין הספרייה הלאומית מחלקה לכתבי יד וארכיונים וכן המכון לתצלומי כתבי יד עבריים שבו נאספו צילומים של כתבי יד עבריים מכל העולם. המכון הוקם בראשית ימי מדינת ישראל ביוזמתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון והפרופסורים גרשם שלום ושמחה אסף. המכון שלח שליח (פרופ' נחמיה אלוני) אשר עבר בספריות ברחבי העולם וצילם את אוספי כתבי היד העבריים שלהם.

בין הארכיונים האישיים הנמצאים בספרייה ניתן למנות את אלה של אייזק ניוטון, חיים גורי, מרטין בובר, ש"י עגנון, גרשם שלום, חיים באר, דויד גרוסמן, יזהר סמילנסקי, אברהם ב. יהושע, אורי צבי גרינברג ורבים נוספים[48].

בבניין נמצאת גם הפוֹנוֹתֵיקָה הלאומית - ארכיון צליל, "הזיכרון המוזיקלי" של העם היהודי והקהילות הלא-יהודיות בישראל. הפונותיקה היא חלק מהמחלקה למוזיקה של הספרייה הלאומית.

אוסף המפות ע"ש ערן לאור כולל מפות עתיקות ומודרניות, עם דגש על ארץ ישראל[61].

אוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדעים מבוסס על תרומתו של סידני אדלשטיין.

ספריית גרשם שלום לקבלה וחסידות מבוסס על אוסף הספרים הפרטי של חוקר הקבלה פרופסור גרשם שלום.

לאחר מותו של ג'ון יודקין האוסף שלו בתחום התזונה נתרם לספרייה.

נגישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרייה הלאומית כוללת אולמות קריאה ואוספים שונים הפתוחים ברובם הגדול לציבור הרחב ללא צורך בהזדהות או בתשלום, זאת בניגוד למרבית הספריות הלאומיות בעולם, אשר אינן מאפשרות גישה חופשית לאוספיהן. אולמות הקריאה העיקריים הם: אולם קריאה כללי, אולם קריאה מזרח ואולם קריאה יהדות. לצידם שוכנים אוסף אדלשטיין המוקדש להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, אוסף המפות על שם ערן לאור, ואולם הקריאה של המכון לתצלומי כתבי יד.

אוסף הספרייה ברובו איננו נגיש ישירות, ואדם המעוניין בספר מזמין אותו ישירות באמצעות אתר האינטרנט של הספרייה (עד 2011 בוצעה הזמנת הספרים באמצעות מילוי טופס נייר בהגעה לבניין הספרייה או בהכתבתו לספרן באמצעות הטלפון), והוא מובא מהמחסן לאולם הקריאה תוך פרק זמן של כשעה. שיטה זו קרויה שיטת "מדף סגור". באולמות הקריאה עצמם ישנו אוסף מצומצם הניתן לגישה ישירה (שיטת "מדף פתוח"). באולמות הקריאה ניתן גם לקרוא עיתונים ישנים, שצולמו על מיקרופילם, בעמדות קריאה ייעודיות. העיתונות היומית נמצאת כמעט בכללותה באולם הקריאה הכללי, במיקרופילם, במאגרי מידע, או העיתון הפיזי.

בשנת 2000 החלו אנשי הספרייה הלאומית, ב"מפעל הדיגיטציה על שם משפחת שאפל"[62], ליצור ספרייה דיגיטלית ולהעלות לאינטרנט בתור קבצים סרוקים, ספרים מסוימים שזכויות היוצרים שלהם פגו. חלקם עדיין בפורמט DjVu, ורובם בפורמט PDF שלא ניתנים להורדה בשל זכויות יוצרים או זכויות הנגשה. במסגרת זו נסרקו בין השאר אוסף כתובות, מפות עתיקות של ירושלים וארץ ישראל, כתבי יד של חיבורי רש"י והרמב"ם, אוסף הפשקווילים של יואל קרויס[63]. כן נוסד מפעל עיתונות יהודית היסטורית, בשיתוף עם אוניברסיטת תל אביב, בו נסרקו והועלו לרשת עיתונים יהודיים רבים ובהם הצבי, חבצלת, הלבנון, המגיד, המליץ והצפירה, היינט, דער מאמענט, פארווערטס ועוד. פרופסור אלחנן אדלר הוא אחד היוזמים של מפעל הדיגיטציה ומי שניווט את פעולתו מראשיתו במשך שנים רבות.

הספרייה מקיימת מיזם משותף עם גוגל ספרים, במסגרתו ייסרקו לגוגל ספרים 120,000 ספרים מאוסף הספרייה, שזכויות היוצרים עליהם פגו[64].

הספרייה מאפשרת לכל אדם בתחומי מדינת ישראל לקבל גישה בחינם למאגר כתבי ה-JSTOR. לשם כך יש להירשם דרך אתר הספרייה הלאומית[65].

קיטלוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרייה הלאומית מנהלת גם מספר מאגרים לאומיים בתחומי הספר והספרנות:

  • את הקטלוג המאוחד הישראלי (ULI), הכולל נתוני מצאי מעודכנים של ספרים וכתבי עת מספריות אקדמיות וספריות רבות נוספות בישראל, כאשר המאגר כולל למעלה מ 6 מיליון רשומות. בעבר היה גם צוות מיוחד של הספרייה שערך וניהל את הקטלוג המאוחד לכתבי עת בישראל (ULS), אך עם השינויים והשיפורים הטכנולוגיים שולב מאגר זה בתוך הקטלוג המאוחד הישראלי.
  • מאגר זהויות הלאומי - זהו תזאורוס הכולל שמות סופרים, מקומות ונושאים, המאגר הוא רב לשוני (עברית, אנגלית, ערבית ורוסית) וכולל את הערכים הראשיים בשפות שונות וכן צורות כתיב שונות. המאגר נמצא בשימוש של מרבית הספריות האוניברסיטאיות בישראל ומבוסס בחלק האנגלי על המאגר האמריקאי המתוחזק על ידי ספריית הקונגרס (LCNA ו LCSH).
  • הספרייה הלאומית מפיקה את הביבליוגרפיה הלאומית - קריית ספר וכן משמרת את מפעל הביבליוגרפיה העברית, פרויקט שקטלג את כל הספרים המודפסים באות עברית שיצאו בישראל ומחוצה לה עד 1960.

הספרייה הלאומית משמשת כספריית הפקדה לפרסומים של האומות המאוחדות והאיחוד האירופי.

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין ליידי דייוויס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין בית הספרים הלאומי (בניין ליידי דייוויס) בעת הקמתו בקמפוס גבעת רם. מתוך אוסף זיוה ארמוני, ארכיון אדריכלות ישראל
טקס הנחת אבן הפינה לספרייה הלאומית, 5 באפריל 2016 בתמונה הנשיא ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו
שלט שהוצב מול בניין הכנסת ומודיע על תחילת הקמת המבנה החדש של הספרייה הלאומית, מרץ 2014

בניין הספרייה בגבעת רם תוכנן בעקבות זכייתם בשנת 1955 של שלוש קבוצות אדריכלים בתחרות אדריכלים שבעקבותיה הוצע להם לפעול במשותף ולתכנן את הבניין הממלכתי. קבוצות אלה הורכבו מהאדריכלים זיוה ארמוני וחנן הברון, שמעון פובזנר ואברהם יסקי, מיכאל נדלר שולמית נדלר ואמנון אלכסנדרוני[66][67]. שופטי התחרות היו האדריכלים דב כרמי, דוד אנטול ברוצקוס, ריכרד קאופמן ושמואל מסטצ'קין. רוב המסמכים ההיסטוריים (שרטוטים, תצלומים, תכתובות וכדומה) הנוגעים לתחרות, לתכנון הבניין ולהקמתו, נשמרו בארכיונה המקצועי של ארמוני שנמסר לאחר פטירתה לארכיון אדריכלות ישראל.

הצעתם של ארמוני והברון, הייתה שונה משאר ההצעות שהוגשו לתחרות בכך שהמבנה אותו הציעו היה מבנה רחב ונמוך אל מול ההצעות האחרות שגרסו כי המבנה יהיה צר וגבוה. בהתאם לרוח התקופה, הושפעה ההצעה ממבנים בתכנונם של לה קורבוזיה ולודוויג מיס ון דר רוהה שאופיינו בקווים נקיים, אמת החומר, שקיפות ושחרור המבנה מקירות נושאים באמצעות עמודים הנמצאים בנסיגה מקווי החזית.

בהתאם לדרישות הנהלת הספרייה, לא תוכננו חלונות באולמות הקריאה. בעקבות זאת, הוצב חלון ענק בחלל הביניים בבניין - המקשר לאולמות השונים. מבעד לחלון זה, ניתן היה להשקיף על פטיו גדול שהכניס אור לחלל הביניים. במהלך השנים, חלו שינויים בבניין כשהשינוי המרכזי היה הצבת חלונות הויטראז' של האמן מרדכי ארדון - אשר אטמו למעשה את הפתח והחשיכו את חלל הביניים.

על אף חשיבותו של הבניין בתולדות הארכיטקטורה הישראלית, סובל הבניין במשך שנים מהזנחה. מצבו הפיסי של הבניין הידרדר והדבר בא לידי ביטוי בשחיקתם של מערכות הבניין השונות (חשמל, מיזוג אוויר וכדומה) וכן איטום ישן המלווה בדליפות הפוגעות באוסף הספרים המצוי בבניין. החל ממעבר הספרייה למעמד עצמאי הוחל בתהליך של שיקום ושיפור תשתיות המבנה.

הבניין נקרא על שמה של הפילנתרופית ליידי דייוויס.

בניין הספרייה הלאומית החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת מעבר הספרייה הלאומית לשטח חדש שהוקצה לה בקריית הלאום, נפתחה תחרות אדריכלים[68]. בספטמבר 2012 הוכרז כי ההצעה שנבחרה היא זו של האדריכל רפי סגל[69], אך זכייה זו בוטלה והספרייה הכריזה על הליך בחירה חדש[70], בו נבחר משרד האדריכלים השווייצרי הרצוג ודה מרון[71]. בנובמבר 2014 פורסמו הדמיות המבנה החדש[72]. טקס הנחת אבן הפינה למבנה התקיים ב-5 באפריל 2016[73]. בין השאר כולל המבנה בונקר מוגן היטב לשמירת אוצרות הספרייה[74]

רשימת מנהלי הספרייה לדורותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בהר הצופים, שנות השלושים

  • בניין הספרייה הלאומית

  • בניין הספרייה הלאומית

  • הכניסה לספרייה הלאומית

  • הכניסה לספרייה הלאומית

  • "חלונות ארדון" של הצייר מרדכי ארדון בספרייה הלאומית

  • מרכז המוזיקה החדש בספרייה הלאומית

  • אולם הקריאה הכללי בספרייה הלאומית

  • אולם הקריאה הכללי בספרייה הלאומית

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

PiconNL.png

פורטל הספרייה הלאומית הוא שער לכל הנושאים הקשורים בספרייה הלאומית שבירושלים. הפורטל מציג את ההיסטוריה של הספרייה, וכן של מוצגים נדירים ומיוחדים המצויים באוספי הספרייה.

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: בית ספרים
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: הספרייה הלאומית
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה:הספרייה הלאומית
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הספרייה הלאומית

מחלקות, ארכיונים ואוספים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏ההודעה על חוק הספרייה הלאומית התשס"ח-2007, ברשומות
  2. ^ נפטר בשנת 1883 בפריז, ב-2008 הועלו עצמותיו לישראל ונקבר בהר הזיתים. הרב לוין נודע בשל שני חיבוריו התורניים, "עליות אליהו" - חיבור על הגאון מווילנה שיצא לאור בתרמ"ה, 1884, ו"ציון יהושע" - חיבור על התלמוד הבבלי והירושלמי. כמו כן כיהן כרב הראשי בפריס. ראו אודותיו: יובל אלבשן, בדרכים: הקבורה המחודשת של הרב יהושע השל לוין בירושלים, באתר הארץ, 4 באפריל 2010
  3. ^ יהושע העשיל לוין, קול קורא!, חבצלת, 26 בינואר 1872
  4. ^ אליעזר יצחק שפירא, מכתבים מוורשא - ב, חבצלת, שנה שנייה, גיליון 10, 12 בדצמבר 1871
  5. ^ אברהם אשכנזי, כי מירושלים תצא שארית, ופליטה מהר ציון, חבצלת, 2 בפברואר 1872
  6. ^ הודעה על פתיחת הספרייה, עיתון החבצלת, שנה חמישית, גיליון 12. 1 בינואר 1875
  7. ^ הודעה על תרומה של מאה ספרים, וקריאה לרבנים לתמוך בכינוס ספרים עבור הספרייה (החבצלת, שנה חמישית, גיליון 13). עדכון על מספר הספרים: 468 (גיליון 15). היענות לבקשת החבצלת לתמוך בספרייה, הצפירה, 27 בינואר 1875. גיליון 22.
  8. ^ החבצלת, שנה חמישית, גיליון 18. בית אוסף ספרים אשר למשה ויהודית מונטיפיורי הנוסד מאת החברה תפארת ירושלים, חבצלת, 12 במרץ 1875
  9. ^ שידורסקי, ספרייה וספר בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, עמ' 122–127, 349–351.
  10. ^ דב שידורסקי, "ספרי "בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי" ופרשת האיסורים". עלי ספר (1981), ט', עמ' 140-159.
  11. ^ דב שידורסקי, ספרייה וספר בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, הוצאת מאגנס, 1990, עמ' 113-127
  12. ^ דב שידורסקי, ספרייה וספר בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, הוצאת מאגנס, 1990, עמ' 127-151
  13. ^ דב שידורסקי, "ניסיונו של אליעזר בן-יהודה להקים ספריה לאומית בירושלים", בתוך: צבי מלאכי (עורך), יד להימן - קובץ מחקרים לזכר א"מ הברמן, מכון הברמן למחקרי ספרות, 1984, עמ' 321-342
  14. ^ אפרים כהן-רייס, מזכרונות איש ירושלים, ירושלים, 1967, עמ' 133-136
  15. ^ המילה "מדרש" נוספה לשמו של בית הספרים "מפני פחד השלטון הטורקי... כדי שלא ירגישו השלטונות את החדוש שבמוסד זה, כי כמה "מדרשות" איכא בירושלם" (אברהם יערי, תולדות בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"ף, ירושלים, תר"ץ, עמ' ו, בהערה). סיבה נוספת לדבר הייתה שמקום שמוגדר כישיבה, היה פטור מדמי מכס על יבוא ספרים (אפרים כהן-רייס, מזכורונות איש ירושלים, ירושלים, 1967, עמ' 136, בהערה
  16. ^ אברהם יערי, תולדות בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"ף, ירושלים, תר"ץ, עמ' ו
  17. ^ תולדות בית הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"פ - אברהם יערי, בית הספרים הלאמי והאוניברסיטאי בירושלים
  18. ^ אברהם יערי, בית הספרים הלאמי והאוניברסיטאי בירושלים [דרוש מקור]
  19. ^ אליעזר רפאל מלאכי, דרשת ר' יחיאל מיכל פינס (בשעת הנחת אבן-הפינה לבניין הספרייה הלאומית בירושלים), בתוך " תלפיות", ניסן התש"ד-תשרי התש"ה, עמ' 753-756
  20. ^ אברהם יערי, תולדות בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"ף, ירושלים, תר"ץ, עמ' ז
  21. ^ ביתו של היווני מָנוֹלִי, לאחר מכן היה ידוע כביתו של רולה פלויד (חיים באר, "מבית מנולי לבית עמיאל", על ספרים ואנשים 7, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, 1993, עמ' 3-9
  22. ^ קצור זיכרון דברים החמשי לוועד בית הספרים הכללי לספרות ישראל, ירושלים, תרנ"ד
  23. ^ צבי ברס, ‏פרשת משלוח אוסף הספרים של חזנוביץ לירושלים – תעודות ומקורות, קתדרה ניסן תשנ"ו, עמ' 79-94
  24. ^ דברי הימים ומסירת החשבונות המתייחסים לבית הספרים הכללי לבני ישראל מדרש אברבנאל וגנזי יוסף שבירושלים - מיום הוסדו בחדש אדר שנת תרנ"ב עד חדש שבט בשנת עת"ר., ירושלים, 1910, עמ' 4
  25. ^ אברהם יערי, תולדות בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"ף, ירושלים, תר"ץ, עמ' יא
  26. ^ חיים באר, "פרק עלום בתולדות הספרייה הלאומית - מבית מנולי לבית עמיאל (1896-1902)", אריאל 100-101, ירושלים, 1994, עמ' 15-26
  27. ^ דוד ילין, מכתבים מירושלים (יח), המליץ, 25 ביוני 1896
  28. ^ ראו את נאומו של פינס במעמד זה: אליעזר רפאל מלאכי, ‏"דרשת ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל (בשעת הנחת אבן-הפינה לבניין הספרייה הלאומית בירושלים)", תלפיות א, ניו יורק, תש"ד-תש"ה, עמ' 753–764, באתר HebrewBooks
  29. ^ אברהם יערי, תולדות בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"ף, ירושלים, תר"ץ, עמ' טז
  30. ^ דברי הימים ומסירת החשבונות המתייחסים לבית הספרים הכללי לבני ישראל מדרש אברבנאל וגנזי יוסף שבירושלים - מיום הוסדו בחדש אדר שנת תרנ"ב עד חדש שבט בשנת עת"ר., ירושלים, 1910, עמ' 11
  31. ^ Stenographisches Protokoll der Verhandlungen des VII. Zionisten-Kongresses, ברלין, 1905, עמ' 241 והלאה
  32. ^ אברהם יערי, תולדות בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"ף, ירושלים, תר"ץ, עמ' כא-כו
  33. ^ 1 2 3 הוגו ברגמן, "בית הספרים הלאומי בשנת תרפ"א", הארץ 2 באוקטובר 1921 (גיליון תרעד), עמ' 11-12
  34. ^ פתיחת המחלקה הרפואית של ביהס"ל, דואר היום, 23 באוקטובר 1923
  35. ^ הוגו ברגמן, בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי בשנות תר"ף-תרצ"ה, ירושלים, תרצ"ה (1935), עמ' ח-ט
  36. ^ לדוגמה: ספרים חדשים בבית הספרים הלאמי, דואר היום, 23 באוקטובר 1925; ספרים חדשים בבית הספרים הלאמי, דואר היום, 11 ביוני 1926
  37. ^ הוגו ברגמן, בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי בשנות תר"ף-תרצ"ה, ירושלים, תרצ"ה, עמ' יא
  38. ^ כגון ירושלים יום יום, דואר היום, 7 במאי 1924; ירושלים, דבר, 22 בפברואר 1926
  39. ^ ימימה רוזנטל (עורכת), כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל תרע"ח-תרצ"ו/ 1917-1935, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1979, עמ' 206
  40. ^ גיש עמית, דבר, זיכרון: על הפוליטיקה של איסוף הידע, באתר "העוקץ", 16 בינואר 2015
    עופר אדרת, ספר משוחרר לא יוחזר, באתר הארץ, 8 בדצמבר 2012
  41. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1969
  42. ^ מבקר המדינה, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, דוחות על הביקורת בשלטון המקומי, באיגודים ובמוסדות להשכלה גבוהה, שנת 2003, עמ' 677–690
  43. ^ דו"ח ועדת הבדיקה באתר הספרייה הלאומית
  44. ^ דו"ח הוועדה באתר הספרייה הלאומית
  45. ^ פס"ד ת"א 07–9018 יוסף טל (איתן טל) נגד האוניברסיטה העברית בירושלים, הר הצופים ובית הספרים הלאומי האוניברסיטאי, גבעת רם (24 באוקטובר 2010)
  46. ^ דפנה יעקובוס רנצר, תרבות בירושלים: הספרייה הלאומית רכשה אוסף נדיר, באתר כל העיר, 29 בינואר 2017
  47. ^ הודעת הספרייה
  48. ^ 1 2 כרמית ספיר ויץ, לראשונה מאז היווסדה: הספרייה הלאומית נאלצת לסגור את שעריה: ההכרזה על הקפאת פעילותה של המוסד הרוחני הוותיק, והוצאת 300 מעובדיה לחל"ת, מעלות חשש לגורלו. המבנה הוותיק מכיל מיליוני ספרים, כתבי עת ומסמכים ארכיוניים שלא יסולאו בפז, מעריב, ‏06/08/2020
  49. ^ מקור באתר 02
  50. ^ מיזם התחדשות הספרייה הלאומית של ישראל, החלטה מספר 1414 של ממשלת ישראל ה-32, משנת 2010, באתר של משרד ראש הממשלה
  51. ^ הספרייה החדשה, באתר הארץ, 24 במרץ 2011
  52. ^ נעמה ריבה, כך תיראה הספרייה הלאומית: הדמיות ראשונות של הפרויקט היוקרתי, באתר Xnet‏, 6 בנובמבר 2014
  53. ^ חן ברם, תהליך ההתחדשת של הספרייה הלאומית מרשים ביותר – אבל משום מה פסח על כמה מעובדיה, באתר "העוקץ", 21 באפריל 2011
  54. ^ כתיב - האוסף הבינלאומי של כתבי יד עבריים דיגיטליים, באתר הספרייה הלאומית
  55. ^ עופר אדרת, הספרייה הלאומית מגשימה את חזונו של בן גוריון — בגרסה דיגיטלית, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2017
  56. ^ בית דוד וולפסון של בית הספרים הלאמי והאוניברסיטאי, ירושלים, 1930, עמ' 21
  57. ^ אוסף יהדות באתר הספרייה הלאומית
  58. ^ אולם הקריאה למדעי היהדות באתר הספרייה הלאומית
  59. ^ אוסף גרשם שלום באתר הספרייה הלאומית
  60. ^ כתבי עת יהודיים
  61. ^ אוסף הקרטוגרפיה ע"ש לאור באתר הספרייה הלאומית
  62. ^ אתר מפעל הדיגיטציה
  63. ^ נטע סלע, האיש שבקיר: מה הסיפור של יואליש קרויס והפשקווילים?, באתר nrg‏, 14 בספטמבר 2010
  64. ^ 120,000 ספרים יעלו לרשת במסגרת שיתוף פעולה ראשון מסוגו של הספרייה הלאומית וגוגל, באתר הספרייה הלאומית
  65. ^ כתבי עת בגישה ישירה מהבית באתר הספרייה הלאומית
  66. ^ "בקו נקי", הוצאת מערכת, קיבוץ דליה, 2003 (הספר מציג את עבודותיו של אדריכל חנן הברון).
  67. ^ הודעה לעיתונות על הזכייה, 22 ביולי 1955
  68. ^ אתר תחרות האדריכלים
  69. ^ רפי סגל זכה בתחרות על תכנון הספרייה הלאומית, באתר Xnet‏, 12 בספטמבר 2012
  70. ^ קשת רוזנבלום, הספרייה הלאומית מכריזה על הליך בחירה חדש לתכנון המשכן שלה, באתר הארץ, 14 במרץ 2013
  71. ^ נעמה ריבה, יש החלטה: הרצוג ודה מרון יתכננו את הספרייה הלאומית, באתר Xnet‏, 26 באפריל 2013
  72. ^ בונים את הספרייה החדשה
  73. ^ אורן פרוינד ושיר רייטר, פרויקט הספריה הלאומית יוצא לדרך - 375 מיליון שקל יושקעו בהקמת המבנה, באתר כלכליסט, 25 ביוני 2018
  74. ^ משה שטיינמץ ומרדכי גילת, חשיפה: נתניהו תרם את כתבי אביו - והספרייה הלאומית הקימה בונקר תת-קרקעי, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 21 בדצמבר 2017
  75. ^ "זיכרון דברים לישיבת ועד בית הספר הלאמי בהשתתפות הד"ר י. לוריא וד"ר ה. ברגמן ביום ט"ו סיון תר"ף.", בתוך: צבי ברס, מאה שנים של ספרים, ירושלים, תשנ"ב, עמ' עא
  76. ^ גוטהולד וייל, דין-וחשבון על הנהלת בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי - לתקופת מיום 3 בספטמבר 1935 עד יום 30 בספטמבר 1946, ירושלים, 1947
  77. ^ בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, דין וחשבון על הפעולות בשנת 2001, ירושלים, 2002, עמ' 3
  78. ^ הודעה לעיתונות מטעם דוברת האוניברסיטה העברית בירושלים: ד"ר דורון אביטל מונה למנהל כללי של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, 23 במרץ 2006
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הספרייה_הלאומית&oldid=33473623"