ז'יזל (בצרפתית: Giselle, ou les Wilis) הוא בלט בשתי מערכות מן התקופה הרומנטית. ביצעה אותו לראשונה להקת בלט התיאטרון של האקדמיה המלכותית למוזיקה ("Ballet du Théâtre de l'Académie Royale de Musique") באולם לה פלטייה בפריז, ב-28 ביוני 1841, עם הבלרינה האיטלקייהקרלוטה גריזי בתפקיד ז'יזל. הבלט נחל הצלחה בלתי מעורערת. הוא עלה מיד על בימות אירופה, רוסיה וארצות הברית. הכוריאוגרפיה המסורתית, העומדת בעינה עד ימינו אלה, נובעת בעיקר מן הגרסה, שמריוס פטיפה ערך והתקין במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 לבלט האימפריאלי בסנקט פטרבורג. בניגוד לבלטים אחרים, שזכו לגרסאות ולעיבודים שונים ברוסיה, "ז'יזל" נחשב למקודש, כמעט, ושמר על גרסתו המקורית, אפילו בהפקות של בלט תיאטרון בולשוי.
הבלט "ז'יזל" הוא יצירת מופת בקנון הביצוע של הבלט הקלאסי. בלט הרפאים מספר את סיפורה הרומנטי והטראגי של בת איכרים צעירה ויפה, הנופלת ברשת עגביו של אלברכט, בן-אצולה המתחפש לאיכר ומוליך אותה שולל. כשהרמייה נחשפת, ז'יזל השברירית מתה משברון לב, ואלברכט נתבע לתת את הדין על תוצאות מעשה הפיתוי חסר המחשבה שלו לפני חבר שופטות/תלייניות שלא מן העולם הזה, הוויליות, רוחותיהן של נשים צעירות שאהוביהן נטשו אותן. "ז'יזל", אחד התדירים ביותר בביצוע ברפרטואר הבלטים הקלאסיים, הוא גם אחד הבלטים המאתגרים ביותר לביצוע. הריקוד על קצות האצבעות ב"ז'יזל" החליף את תעלולי הריחוף על כבלים ועשה את הבלט הרומנטי לאמנות נעלה.
הלבריתניםז'יל-אנרי ורנואה דה סן-ז'ורז' ותאופיל גוטייה שאבו את ההשראה לעלילה מקטע פרוזה על הוויליות ב-"De l'Allemagne" מאת היינריך היינה, ומפואמה בשם "רוחות רפאים" ב-"Les Orientales" מאת ויקטור הוגו. גוטייה התנגד בעקביות למה שכינה "המטאפיזיקה של הבלט" ותמך בריקוד הטהור.
שחייניות נבחרת ישראל קבעו באליפות סטוקהולם הפתוחה, שישה שיאים ישראלים חדשים. אנסטסיה גורבנקו שיפרה שני שיאים, במשחה ל-200 מטר חופשי ובמשחה ל-200 מטר גב. אנדראה מורז שיפרה שני שיאים, במשחה ל-100 מטר חופשי ובמשחה ל-200 מטר חופשי. רביעיית השליחות (אנסטסיה גורבנקו, אנדראה מורז, לאה פולונסקי ודריה גולובטי) שיפרה שני שיאים ישראלים, במשחה שליחות 4x200 מטר חופשי ובמשחה שליחות 4x200 מטר חופשי.
ז'יזל (בצרפתית: Giselle, ou les Wilis) הוא בלט בשתי מערכות מן התקופה הרומנטית. ביצעה אותו לראשונה להקת בלט התיאטרון של האקדמיה המלכותית למוזיקה ("Ballet du Théâtre de l'Académie Royale de Musique") באולם לה פלטייה בפריז, ב-28 ביוני 1841, עם הבלרינה האיטלקייהקרלוטה גריזי בתפקיד ז'יזל. הבלט נחל הצלחה בלתי מעורערת. הוא עלה מיד על בימות אירופה, רוסיה וארצות הברית. הכוריאוגרפיה המסורתית, העומדת בעינה עד ימינו אלה, נובעת בעיקר מן הגרסה, שמריוס פטיפה ערך והתקין במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 לבלט האימפריאלי בסנקט פטרבורג. בניגוד לבלטים אחרים, שזכו לגרסאות ולעיבודים שונים ברוסיה, "ז'יזל" נחשב למקודש, כמעט, ושמר על גרסתו המקורית, אפילו בהפקות של בלט תיאטרון בולשוי.
הבלט "ז'יזל" הוא יצירת מופת בקנון הביצוע של הבלט הקלאסי. בלט הרפאים מספר את סיפורה הרומנטי והטראגי של בת איכרים צעירה ויפה, הנופלת ברשת עגביו של אלברכט, בן-אצולה המתחפש לאיכר ומוליך אותה שולל. כשהרמייה נחשפת, ז'יזל השברירית מתה משברון לב, ואלברכט נתבע לתת את הדין על תוצאות מעשה הפיתוי חסר המחשבה שלו לפני חבר שופטות/תלייניות שלא מן העולם הזה, הוויליות, רוחותיהן של נשים צעירות שאהוביהן נטשו אותן. "ז'יזל", אחד התדירים ביותר בביצוע ברפרטואר הבלטים הקלאסיים, הוא גם אחד הבלטים המאתגרים ביותר לביצוע. הריקוד על קצות האצבעות ב"ז'יזל" החליף את תעלולי הריחוף על כבלים ועשה את הבלט הרומנטי לאמנות נעלה.
הלבריתניםז'יל-אנרי ורנואה דה סן-ז'ורז' ותאופיל גוטייה שאבו את ההשראה לעלילה מקטע פרוזה על הוויליות ב-"De l'Allemagne" מאת היינריך היינה, ומפואמה בשם "רוחות רפאים" ב-"Les Orientales" מאת ויקטור הוגו. גוטייה התנגד בעקביות למה שכינה "המטאפיזיקה של הבלט" ותמך בריקוד הטהור.
שחייניות נבחרת ישראל קבעו באליפות סטוקהולם הפתוחה, שישה שיאים ישראלים חדשים. אנסטסיה גורבנקו שיפרה שני שיאים, במשחה ל-200 מטר חופשי ובמשחה ל-200 מטר גב. אנדראה מורז שיפרה שני שיאים, במשחה ל-100 מטר חופשי ובמשחה ל-200 מטר חופשי. רביעיית השליחות (אנסטסיה גורבנקו, אנדראה מורז, לאה פולונסקי ודריה גולובטי) שיפרה שני שיאים ישראלים, במשחה שליחות 4x200 מטר חופשי ובמשחה שליחות 4x200 מטר חופשי.