פריקס הוא סרט אימהאמריקאי משנת 1932 בבימויו ובהפקתו של טוד בראונינג, שדמויותיו הם "פריקים" המשתתפים בהופעות ראווה בקרקס. הסרט הופק בידי חברת מטרו גולדווין מאייר (MGM) עוד לפני החלתן של המגבלות שנקבעו בכללי קוד הייז בהוליווד. התסריט מתבסס על סיפורו הקצר של טוד רובינס "Spurs" ("דורבנות") משנת 1923. במקום ללהק שחקנים רגילים ולשוות להם מראה של פריקים באמצעות תלבושות ואיפור, גייס בראונינג לצוות השחקנים, בצעד יוצא דופן, אמני קרקס אמיתיים שהופיעו במופעי מוזרויות.
בראונינג עצמו היה אמן בקרקס נודד בנערותו, עוד לפני שהחל בקריירת הקולנוע שלו, ולפיכך חש קשר לסיפורו של רובינס והחל לעבדו לקולנוע כבר ב-1927. ה"פריקים" בעלי הגוף המעוות שבסרט, הם לפי טבעם אדיבים וטובי לב, בעוד שהמפלצות האמיתיות מגולמות בדמותם של אמני קרקס רגילים, שזוממים לרצוח את אחד הפריקים כדי לרשת את הונו הרב.
בראונינג יצר את הסרט בשיא הצלחתו, לאחר שסרט האימה "דרקולה" (1931) בבימויו נחל הצלחה גדולה בקופות, אך "פריקס" לא זכה להצלחה דומה בקרב הצופים, ונחשב לכישלון חרוץ בקופות. רק בשנות ה-60 של המאה ה-20 זכה הסרט לעדנה, לאחר הקרנתו בפסטיבל ונציה ב-1962, ותואר אז בידי המבקרים כסרט אנושי מלא חמלה. כיום נחשב הסרט לאחד מגדולי סרטי האימה בכל הזמנים, וב-1994 אף הוכרז כסרט הראוי לשימור והתווסף לארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית.
יוהאנס קפלר, אסטרונום ומתמטיקאי בן המאה ה-16, טען כי למאדים שני ירחים, שנים רבות לפני שפותחו הטלסקופים המשוכללים שאפשרו לראות כי הוא צדק. רק ב-1877 נתגלו ירחי מאדים הזעירים, פובוס ודימוס, על ידי האסטרונום האמריקאי אסף הול, ותחזיתו של קפלר התאמתה. אבל טענתו של קפלר לא הייתה ניחוש גרידא. ב-1610 צפה גלילאו גליליי לראשונה בקיומם של ארבעה ירחים סביב צדק. קפלר סבר שישנה חוקיות מסוימת במספר הירחים סביב כוכבי הלכת, וניחש שמדובר בסדרה הנדסית. לכדור הארץירח יחיד, למאדים שניים, ולצדק, כפי שהיה ידוע באותה עת, ארבעה. כיום ידוע שמספר הירחים אינו כפוף לתכונות אריתמטיות: סביב צדק חגים לא פחות מ-63 ירחים.
אם עליי לסכם את קונגרס בזל באמרה אחת – שאֶשמר מלבטא בפומבי – הרי היא זו: בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. לוּ אמרתי זאת היום בקול, הייתי נענה בצחוק מכל עבר. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים, יכירו בה הכול.
פריקס הוא סרט אימהאמריקאי משנת 1932 בבימויו ובהפקתו של טוד בראונינג, שדמויותיו הם "פריקים" המשתתפים בהופעות ראווה בקרקס. הסרט הופק בידי חברת מטרו גולדווין מאייר (MGM) עוד לפני החלתן של המגבלות שנקבעו בכללי קוד הייז בהוליווד. התסריט מתבסס על סיפורו הקצר של טוד רובינס "Spurs" ("דורבנות") משנת 1923. במקום ללהק שחקנים רגילים ולשוות להם מראה של פריקים באמצעות תלבושות ואיפור, גייס בראונינג לצוות השחקנים, בצעד יוצא דופן, אמני קרקס אמיתיים שהופיעו במופעי מוזרויות.
בראונינג עצמו היה אמן בקרקס נודד בנערותו, עוד לפני שהחל בקריירת הקולנוע שלו, ולפיכך חש קשר לסיפורו של רובינס והחל לעבדו לקולנוע כבר ב-1927. ה"פריקים" בעלי הגוף המעוות שבסרט, הם לפי טבעם אדיבים וטובי לב, בעוד שהמפלצות האמיתיות מגולמות בדמותם של אמני קרקס רגילים, שזוממים לרצוח את אחד הפריקים כדי לרשת את הונו הרב.
בראונינג יצר את הסרט בשיא הצלחתו, לאחר שסרט האימה "דרקולה" (1931) בבימויו נחל הצלחה גדולה בקופות, אך "פריקס" לא זכה להצלחה דומה בקרב הצופים, ונחשב לכישלון חרוץ בקופות. רק בשנות ה-60 של המאה ה-20 זכה הסרט לעדנה, לאחר הקרנתו בפסטיבל ונציה ב-1962, ותואר אז בידי המבקרים כסרט אנושי מלא חמלה. כיום נחשב הסרט לאחד מגדולי סרטי האימה בכל הזמנים, וב-1994 אף הוכרז כסרט הראוי לשימור והתווסף לארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית.
יוהאנס קפלר, אסטרונום ומתמטיקאי בן המאה ה-16, טען כי למאדים שני ירחים, שנים רבות לפני שפותחו הטלסקופים המשוכללים שאפשרו לראות כי הוא צדק. רק ב-1877 נתגלו ירחי מאדים הזעירים, פובוס ודימוס, על ידי האסטרונום האמריקאי אסף הול, ותחזיתו של קפלר התאמתה. אבל טענתו של קפלר לא הייתה ניחוש גרידא. ב-1610 צפה גלילאו גליליי לראשונה בקיומם של ארבעה ירחים סביב צדק. קפלר סבר שישנה חוקיות מסוימת במספר הירחים סביב כוכבי הלכת, וניחש שמדובר בסדרה הנדסית. לכדור הארץירח יחיד, למאדים שניים, ולצדק, כפי שהיה ידוע באותה עת, ארבעה. כיום ידוע שמספר הירחים אינו כפוף לתכונות אריתמטיות: סביב צדק חגים לא פחות מ-63 ירחים.
אם עליי לסכם את קונגרס בזל באמרה אחת – שאֶשמר מלבטא בפומבי – הרי היא זו: בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. לוּ אמרתי זאת היום בקול, הייתי נענה בצחוק מכל עבר. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים, יכירו בה הכול.